הכינרת עם סבא וסבתא

שמעתי קליפ שבו אמרו שכאשר מפלס הכינרת עולה, מצב הרוח הלאומי עולה יחד אתו. גם כשרוב מי השתייה שלנו מגיעים היום מהטפלה או מטיהור, עדיין העם מתרגש תמיד מעליה במפלס מי הכינרת, וישר מגיע בהמוניו לראות את הכינרת שלנו.

האמת שמזמן לא הייתי בכינרת. מהילדות שלי יש לי זיכרון מהכנרת, זיכרונות מתוקים שיהיו איתי תמיד. כל חופש גדול, סבא וסבתא שלי, ז"ל, היו לוקחים אותנו הנכדים לשבוע בכינרת, באוהל.

לישון באוהל על שפת הכינרת, לקום בבוקר עם קול אדוות המים הקרובים, זכור לי כחוויה. הייתי הנכדה הבכורה של סבא וסבתא והיה לי קשר מאוד מאוד קרוב איתם. אחד הזיכרונות היותר חזקים שלי משם, היה שהייתי דגה דגים עם סבא שלי. עומדת איתו שם בסלעים, לסבא היה סל רשת כזה שבו שם את הדגים שדג. עד שהיינו מסיימים את הדייג, הרשת הייתה תפוסה במשהו על החוף ועדיין בתוך המים.

זוכרת את סבא שלי מכין לי את הפיתיון על החכה וזורק לי את החכה למים, ואני מחזיקה את החכה. שנים אחר כך סבא היה מזכיר את ההתרגשות שאחזה בי כשהעליתי מהמים בחכה דג שדגתי. צועקת – סבאאא תפסתי דג!!! לא יודעת איך להחזיק את החכה עם הדג המשתולל שאחוז בקרסה. סבא לוקח את החכה ומוציא בעדינות ובשקט את הדג שנתפס בה, ומחייך אלי באהבה הענקית שלו, כששם את הדג ברשת.

זוכרת את הסרטנים שם בין הסלעים…. תמיד זה היה קצת מפחיד. אבל עם סבא, התגברתי על הפחד. 

אהבה של סבא וסבתא זה דבר מיוחד. ברור לי לגמרי שהזיכרון הטוב מהכינרת עם סבא וסבתא היה, בזכות הקשר הקרוב והאהבה ללא תנאי שבה הרגשתי במחיצתם. אהבה שהיא מעל להכל. דאגה ואהבה אינסופית, שמתבטאת בזה שרק רוצים למלא את רצונותיי כל הזמן. ובזה הם שמחים, בזה שממלאים את רצונותיי.

הלוואי שנדע כולנו להיות בכזו אהבה כלפי כל מי שסביבנו. כי אהבה היא התרופה להכל