עצב ושמחה

אבי הלך לעולמו בחול המועד סוכות. במותו גילית את העצב רוקד טנגו עם השמחה. שני רגשות מנוגדים שרוקדים יחדיו, רגע כך ובמשנהו כך. שמחתי בשבילו שנגאל מסבל הזקנה, מסבל הנזקקות לעזרה, מסבל הסיעודיות שחווה ב5 שנותיו האחרונות. התעצבתי על הסתלקותו מחיי, על הקול שלא אשמע, על היד המלטפת שלא ארגיש על לחיי, על אהבתו ללא תנאי שלא אחווה שוב לעולם.

9 שנים אחריו, ברגעים האחרונים של שמחת תורה, אמי נשמה את נשימתה האחרונה ועלתה לעולם שכולו טוב. גם היא נפרדה מאיתנו אחרי מחלה שרמסה כל חלקה טובה שבה. או אז הרגשתי מה זה ולהיות בעצב ובשמחה בעת ובעונה אחת במלוא עוצמתם. שמחתי בשבילה שהבושה הסתיימה, שהסבל הגופני פסק, שסוף סוף הגוף הכואב סיים את חייו. כאבתי את הסתלקותה מחיי, את הביקור היומי שיוותר מיותם, שלא אראה שוב את מבטה המלא אהבה, כזה שרק אמא יכולה. כאבתי את האמא האוהבת, המעניקה, האמא שהייתי לה חשובה מכל דבר שעזבה והשאירה אותי לבד. במותה עצב גדול אותי אפף עצב המכיל בתוכו שמחה, מעין עיגול של עצב שחור משחור שבמרכזו שמחה לבנה מלובן.

איך אפשר להיות שמח ועצוב בעת ובעונה אחת? את זאת חוכמת הקבלה מסבירה, אבל אני רק מתוך ההתפתחות שחוויתי במות יקיריי הבנתי את מלוא משמעה. מהעצב העמוק שרק הוא היה קיים אצלי כשתינוקי נפטר, לשני רגשות לסירוגין – עצב שלצידו שמחה – כשאבי נפטר, ועד לשני רגשות מנוגדים בכפיפה אחת – עצב המכיל בתוכו שמחה – כשאמי נפטרה.

מורי הרוחני, בחוכמת הקבלה, הד"ר מיכאל לייטמן אמר: "אנחנו צריכים להשתדל במצבים הכי נמוכים,  הכי גרועים, הכי רחוקים מהשלמות, למצוא מקסימום שמחה בתהליך הבריאה, בהצדקה, בזה שאנחנו שמחים יחד עם זה שיכול להיות שבוכים, אבל יחד עם זה שמחים. כי אלו שתי הרגשות שאחת היא בתוך החושך, הכלי השבור, והרגשה שניה זה במאור שמאיר ומאיר לי את הכלי השבור. ולכן יכול להיות גם זה וגם זה. גם בכי ושמחה מתוך החושך, ומתוך הארה הזאת שפועלת, והיא שמאירה לי בחושך."